מה אכלתי במשך שלושה ימים בניו יורק?

מה אכלתי במשך שלושה ימים בניו יורק?

אוקטובר 2015

ביקרתי בניו יורק בפעם הראשונה ב-2003. זה היה  טיול הבת מצווה שלי וכבר בגיל 12 הרף גיליתי ניצנים של בעייתיות בבחירת מסעדות. אני חושבת שמה שזכור ביותר להורים שלי מהטיול הזה היו שעות של מעבר מרחוב לרחוב עד שאמצא מסעדה שבה התפריט נראה לי ראוי מספיק. אין מה לומר, ידעתי לעקם פרצוף על תפריטים שלא נראו לי כבר אז. Fast forward ל-2009, אז נסעתי עם סבתא שלי לטיול שהוקדש גם הוא לחיפוש אובססיבי אחר מזון. אין ספר שהשיא בצריכת המזון שלי אי פעם היה בשלושת הימים שביליתי בניו יורק באוקטובר 2015.

אלוהים יודע שיש לי יכולת מופלאה לאכול כמות מזון שמספיקה לכפר קטן (ואז להתלונן שאני רעבה שוב), אבל מה את מה שעוללתי לעצמי בניו יורק אני לא ממליצה לאף אחד. אני די בטוחה שבמשך שלושה ימים הייתי עסוקה באכילה בלתי פוסקת. אם לא אכלתי באותו הרגע הייתי בדרך למקום כלשהו לאכול משהו אחר.

הגעתי לניו יורק עם תוכנית די מפורטת של מה שאני רוצה לאכול (ומוזיאון אחד!), ותוך שעה בערך הבנתי שזה לא יעבוד.


היום הראשון:

ידעתי שכשארד מהאוטובוס מבוסטון (6 שעות! פקקים!) הדבר הראשון שאעשה זה לקחת את הסאבווי לאפר ווסט סייד ולהתאחד מחדש עם עוגיית השוקולד צ'יפ האהובה עליי בעולם כולו-

אהבת אמת.

בכל מקרה, אם אתם במקרה במקרה לא מכירים, עוגיית השוקולד צ'יפ הטובה ביותר בעולם נמצאת בLevain Bakery. יש להם כמה סוגים של עוגיות ומספר מאפים אחרים. אני באופן אישי מעדיפה תמיד את העוגיה הקלאסית עם אגוזי המלך, אבל אם אתם מרגישים הרפתקניים נסו עם את הבריוש עם פצפוצי השוקולד. לא תתחרטו.

אחרי שאכלתי עוגיה ענקית בכוחות עצמי החלטתי שהגיע הזמן לראמן.

על Totto Ramen שמעתי די הרבה דבים טובים, והתרגלתי לראות תמונות של קערות הראמן שלהם ברחבי האינסטגרם.

הראמן שבחרתי היה (Spicy Paitan (12$ והוא היה טוב לסוגו, לא מתקרב לרמת טוקיו, אבל מצטיין ברמת האטריות והחזיר המושלם.

מפה לשם, ואחרי מנוחה קצרה הייתי צריכה לרדת דרומה ולפגוש את עלמההמקסימה. מכיוון שאני מקדימה כרונית ידועה היה לי קצת זמן לשוטט באיזור הווס ווילג' וכך מצאתי את עצמי, ללא תכנון מוקדם, בממלכת המאצ'ה של Chalait, שם שתיתי מאצ'ה לאטה קר, מושלם ויקר, תוך כדי התרגשות שתהיה מובנת רק למי שאוהב מאצ'ה ברמה הלא בריאה ממנה אני סובלת.

ואז, פגשתי את עלמה בSaigon Shack, מסעדה ויאטנמית חמודה וקטנה עם אוכל מצוין, וגם- זול. אני אכלתי קערה עם אטריות ורמיצ'לי, שרימפס, ספירנרולס מטוגנים במילוי ירקות, מגוון ירקות ועשבים ורוטב מצוין (9$). עלמה אכלה פו צמחוני שדווח כמצוין. מסעדה מצוינת אם אתם נקלעים לאיזור ומחפשים אוכל טעים וזול באוירה נעימה.

 

אחרי כל האוכל הזה הבטחתי לעצי שאפסיק לאכול עד מחר, אבל, כצפוי- נשברתי בלילה ואכלתי משהו לא מזוהה ולא מאוד טעים בצ'יפוטלה. ביג מיסטייק.


היום השני:

ביום השני שלי הייתי צריכה להספיק כמות נכבדת של אכילה בשל העובדה שבערב נסעתי לצפות בהופעה של סטיבי וונדר בניוארק (מסקנות: סטיבי חמוד אך אוהב לפטפט). לכן, התחלתי את היום מוקדם כשפני היו מועדות לעוגיה הנכספת באפר ווסט סייד. אממה, בדרך לשם ערבה לי הפתעה לא צפויה אך מסורכת בברודווי בדמות קרואסון מושלם (וטוב מהרבה קרואסונים שאכלתי בפריז) אצל Epicerie Boulud.

 

בלב כבד נאלצתי לותר על שאר המאפים המפתים בויטרינה ולהמשיך אל עבר המטרה הסופית- עוגיית דאבל שוקולד צ'יפ וחמאת בוטנים בLevain:

משם דידיתי למוזיאון האהוב עליי בעולם, שיש בו את הציור הכי יפה שראיתי מעודי.

ואז נסעתי לברוקלין. מעולם לא הייתי בברוקלין. ואז הלכנו (אני ובן, חבר טוב שבצירוף מקרים הגיע לילה לפני לברוקלין) לאיבוד בברוקלין ומצאנו בייגל מצוין במקום עלום שם:

בייגל קטן עם גבינת שמנת ולקס לא מדגדג את הקיבה של שנינו, ולכן גררתי את בן לFour & Twenty Blackbirds בצקווה שאוכל לטעום את פאי המאצ'ה קאסטרד החדש שלהם. אז זהו, שלא. מאוכזבים ושבורי לב הזמנו שלוש חתיכות פאי אחרות שהיו מצטיינות במיוחד. (ומילה קטנה על השירות: לא רואים שם ממטר את המלצריות המתנשאות מתל אביב. אני די בטוחה שזה המקום היחיד בו ביקרתי בארצות הברית בו נתקלתי בשירות כל כך לא נעים. לשיקולכם).

בנימין ושלוש חתיכות פאי. סיימנו את כולן.


היום השלישי והאחרון:

ביום האחרון שלי בניו יורק הצטרף אליי אח שלי, ולכן יכולתי לאכול עוד קצת.

בבוקר התכוננתי שוב לאכול עוגיות, ושוב הותקלתי כשנזכרתי בסניף של הבושון בייקרי בקולומבוס סירקל. תירצתי לעצמי שזה היום האחרון שלי בניו יורק ולכן אני יכולה לאכול כמה שאני רוצה והזמנתי בריוש וקפה לדרך:

 

כמובן ששוב לא ויתרתי על התוכנית המקורית שלי והמשכתי לעוגיית שוקולד צ'יפ אחרונה ובריוש מצוין עם פצפוצי שוקולד במקדש שלי.


אני וחבר

 

אחרי בריוש אחד, עוגיית שוקולד צ'יפ אימתנית ובריוש נוסף בגודל לבנת חבלה החלטתי שהצעד ההגיוני הבא הוא להמשיך לIppudo ולנסות את הטונקטסו (14$) שלהם בפעם הראשונה מאז שאכלתי אותו בקיוטו. הראמן היה נחמד, לא מרגש, ובהחלט לא מתקרב לדבר האמיתי ביפן.

ואז הגיע גל נוסף של אכילה:

בCafe Habana ביקרתי ב-2009, אכלתי את התירס המפורסם אבל לא נשאר לי זיכרון חיובי במיוחד מהמקום. ובכל זאת, היינו באיזור אז נכנסנו והזמנו את התירס הצלוי (6.95$) וטאקו אל פסטור (9.95$). שניהם היו מצוינים, משביעים והרגשנו כמו היפסטרים לרגע.

קינוח צריך, נכון?

לא הייתי מודעת לקיומה של החנות שלז'אק טורס באיזור בו הסתובבנו ולכן התרגשתי מאוד כשאח שלי שם לב לשלט מחוץ לחנות המציין כי ז'אק בכבודו ובעצמו נמצא בחנות בכדי לחלק טעימות של השוקולדים החדשים שלו. לא אלאה אתכן בסיפור הארוך, אבל אני רק רוצה לציין שז'אק טורס הוא אחד האנשים הנחמדים ביותר שפגשתי, וגם אחרי שיתכן שהתחצפתי אליו (בטעות!), הוא נתן לי במתנה קילו מהשוקולד שהוא מייצר במיוחד לעוגיות השוקולד צ'יפ המפורסמות שלי. את שאר היום ביליתי בהרגשה שפגשתי את קים קרדשיאן בגרסה השוקולדית. אבל רגע. שכחתי לציין שאכלנו עוגיית שוקולד צ'יפ מצוינת. הנה היא:

ואחרי הבריוש, עוגיית השוקולד צ'יפ הראשונה, הבריוש בגדול לבנת החבלה, הראמן, התירס הצלוי הטאקו ועוגיית השוקולד צ'יפ השנייה ידעתי שיש לפניי עוד קצת אוכל קוריאני.

שינסתי מותניים, נשמתי עמוק והמשכתי לקוריאה טאון.

קוריאה טאון היא בעצם רחוב (32 בין השדרה החמישית והשישית) ובו יש מסעדות, ברים, סופרמרקטים וחנויות קוריאניות. ביליתי את השנתיים האחרונות בהתאבססות על כל מה שקשור לקוריאה, לכן חטפתי מיני שבץ כאשר הגעתי לרחוב בו הכל בקוריאנית, עם חומרי גלם שקשה מאוד להשיג בארץ ועם מסעדות שמגישות אוכל קוריאני אותנטי ולא מתנצל. אני חושבת שמרבית האנשים שנוסעים לניו יורק נוטים להתעלם מקוריאה טאון ולהתרכז בצ'יינה טאון, וחבל. בפעם הבאה שתסעו לניו יורק פנו לכם כמה שעות ותגלו עולם קוריאני מקביל ממש באמצע מנהטן.

מכיוון שבשלב הזה הייתי ממש בשארית כוחותיי החלטתי לאכול מנה קוריאנית אחת ולסיים בקינוח אותו חיכיתי לאכול במשך זמן רב.

את ההמלצה על DADAM קיבלתי מעומר– זהו דוכן אוכל קוריאני הממוקם בפוד קורט קוריאני בעל שלוש קומות. הזמנתי ביבימבאפ צמחוני קר שהגיע, כמו כל בארוחה קוריאנית, עם מספר מנות צד (באנצ'ן), והיה מצוין, משביע מאוד ולא יקר. הייתי רוצה מאוד לנסות עוד ממגוון המנות שלהם אבל באותו השלב הייתי על סף עילפון, אז בפעם הבאה.

בשלב הזה היה לי קשה לחשוב, לנשום או ללכת, אבל החלטתי שאני לא יכולה לוותר על הקינוח הנכסף, הלא היא עוגת השוקולד עם לבת המאצ'ה בSpot Dessert Bar. הקונספט של ספוט חמוד למדי- מזמינים מתפריט קינוחים נרחב למדי, ומקבלים באזר אשר מהבהב כאשר הקינוח מוכן. אני חייבת להודות כי יש משהו קצת מוזר באכילת קינוח מצולחת ברמת מעדה בקומה השלישית של פוד קורט קוריאני, אבל הרמה של הקינוח והקשר המוחי שנגרם לי בגלל כמויות המאצ'ה השכיחו ממני כל סימן לעולם החיצוני.

אחרי הקינוח לא ידעתי איך קוראים לי, מה אני עושה בקוריאה טאון ואיך לעזאזל אני חוזרת חצי עיר דרומה כדי לפגוש את אח שלי. כנגד כל הסיכויים הצלחתי למצוא את דרכי ולסיים את שלושת ימי האכילה הללו במצב מאוזן. אל תנסו את זה בבית- אני עשיתי את זה כדי שאתם לא תצטרכו.

כתוב/כתבי תגובה